יצאנו לנופש, לראשונה מזה המון המון המון זמן , ימי קורונה הביאו איתם הרבה פחות חופשות, הרבה פחות חוויות החושים שלנו יצאו ל "חופשה" גם כן, נשארו הרבה בבית, צפינו בהמון שעות מסכים, לא חיבקנו לא ראינו חיוכים מבעד למסכות, לא הרחנו את ריחות המאפים בסופר כפי שאנחנו רגילים הרחובות היו שקטים יותר בקיצור כל חוש שלנו קיבל הרבה פחות הזדמנויות להתאמן ולתפקד הייטב
אז יצאנו לחופשה רומנטית,
עם ההגעה למתחם הצימרים, הרגשתי איך כל החושים שלי מתעוררים, המראות החדשים ההתרגשות לקראת הנופש והפינוק, היכולת שלי להתרווח ולתת למישהו אחר לבשל לי ולהגיש לי, הריחות הטעמים התחושה הייתה נהדרת.
ואז חשבתי על התקופה של השנה האחרונה אצל ילדים שסובלים מקשיים בויסות חושי, אולי התקופה הזו קלה להם יותר?
חשבתי שאולי ההתכנסות בחדרים מול מסך עשתה להם אוורור מההצפה החושית שהם מרגישים בכיתה ובבית הספר, בחוגים מול כל הילדים, בהפסקה והלחץ מול המבחנים,
חשבתי על הריחות שמתקיפים אותם בחדר הכיתה או בהסעה, הקרבה הגופנית לילדים אחרים, שכל כך קשה ומאיימת עלייהם פחתה ועכשיו הם נושמים יותר לרווחה,
וידעתי שאין תשובה של טוב או רע נכון או לא נכון כמו שקשיים בויסות החושי באים על רצף כך גם הקשיים היומיומיים שלהם ..הם על רצף ואינם שחור ולבן ברורים
המשכתי לחשוב ולתהות אולי לחלק היה קשה יותר? לא לצאת מהבית, לא לבקר סבים וסבתות שלפעמים הם המבוגר התומך והעוטף העיקרי שלהם, לא לראות את חבריהם לכיתה, לשבת מול מסך בלי הרבה תנועה אולי זה ממש קשה להם, משעמם ומייגע?
אחרי הרבה שיחות עם הורים חברים ואחיינים, הגעתי לכמה מסקנות משתפת אתכם אולי תיקחו ממנה משהו עבורכם ועבור ילדיכם או תלמידיכם
הראשונה: כמו שריר גם החושים שלנו "לומדים" ו"שוכחים", תקופה בה אנחנו יושבים הרבה בבית ועושים הרבה מאותו דבר יוצר תגובה של ואקום, וכולנו יודעים שדברים אקראיים נשאבים לואקום הם רק צריכים להיות בסביבה.
ילד שהיה רגיל להפעיל את חושיו באופן קבוע ועל רמה מסוימת, אחרי הרבה חודשים שלא מפעיל אותם בעצם מחליש את הקשר שהחוש הזה ייצר במוח ואת רמת הפעילות שלו, וצריך לאזן או לכייל אותו מחדש כשחוזרים לפעילות
למשל רגישות לרעש: ילד שהיה רגיש לרעש והיה מתלונן בבית הספר על כל הרעש, ייהנה ככל הנראה מהתקופה הזו של התכנסות בבית/בחדר ושליטה על ווליום השיעור בזום, ממש חלום עבורו אבל כשהוא יחזור וייחשף לרמה גבוהה של רעש בבית הספר סביר להניח שהוא יתקשה להתרכז שוב, והימים הראשונים של ההסתגלות לרעש הכיתה יהיו קשים יותר וידרשו זמן הסתגלות מחדש.
דבר שני: החושים שלנו הם חלק ממערכת העצבים, הפעולה והתפקוד שלהם קשורה באופן ישיר להפרעות חרדה, הרבה מהפרעות חרדה ישנות/רדומות/לא פעילות התעוררו לחיים בתקופת הקורונה ולא רק כתגובה טבעית להפחדות שבמגיפות ובמוות, אלא מחוסר במגוון פעילות חושית שלא תמיד אנחנו חושבים שהיא קשורה, לדוגמא:
חוסר תנועה (חוש הפרוספריוטיבי), ירידה בשיווי משקל (חוש וסטיבולרי)
החלשות שרירי העיניים ממבט ממושך במסך קרוב (ראייה ומיקוד ראייה)
ירידה ברמת חשיפה לשמש ולמרקמים בחוץ (דשא, חול, רוח, קור, חום) חוסר במגע גופני (מערכת טקטילית)
אלו ועוד משפיעים על מערכת העצבים שלנו ועל המערכת החיסונית כמובן, כשיש חסכים במערכת החושית נראה לעיתים נטייה להתעוררות של הפרעות חרדה קיימות, או התהוות של חדשות.
דבר שלישי: העיניים שלנו קולטות מידע מהסביבה ובתנועה יש הרבה קלט כי העיניים זזות והמוח עובד כל הזמן להעריך את המרחקים ואת המרחבים הניידים סביבנו, אבל כשיושבים מול מסך שאינו נייד ואינו זז מספר שעות ביום אין לעיניים יכולת לפעול באופן מיטבי, שרירי העיניים נחלשים ובעיות כמו רגישות לאור, כאבי ראש, התפתחות צילינדר מתחילות להופיע.
מה עושים? אני חושבת שהתשובה בגוף הנ"ל.
אני שמחה כל כך שאנחנו כבר אוטוטו בחזרה מלאה של מערכת החינוך, המלצה חמה שלי:
שימו לב לילדים הרגישים ותהיו מוכנים לתמוך ולעודד, שתפו אנשי צוות חיוניים וגייסו לטובתם את המורים.
* נקודה למחשבה....הקורונה פוגעת בחוש הטעם והריח אצל חלק מהחולים, הקשר הזה נראה לי מאוד מעניין לחקור אותו.
