התנגדות/ מיכל שלוין

בקיץ 23 טסתי לפארוס שביוון, טיסה של חצי שעה מאתונה, הרוחות העזות ששררו באותו היום באזור היו מטורפות, המטוס הרגיש כמו "מטוס נייר" כך לפחות, קרא לו הבן שלי, כששלחתי לו את התמונה, "כפיר תראה לאן אמא שלך הפחדנית עומדת לעלות" בצירוף אימוג'י בוכה, הוא גיחך עם האות ח של המקלדת וכאמור הכתיר את המטוס כמשהו מלחיץ ממש.

החום והלחץ שלי נתנו את אותותיהם, פחדתי בכל ליבי וגם הודיתי בכל ליבי שלא טסתי לבדי אלא עם חברה שהרשתה לי למעוך לה את היד ולקלל בכל כיס אוויר והתרוממות מהכיסא...מזל שיש חגורה.

הרגע הזה שהמטוס מנער אותך זו התחושה הכי קרובה לחוסר בכוח משיכה עבורי, ריחפתי עם כל הגוף בבהלה, לא בחרתי את זה ואין ממש התרעה שזה מה שעומד להיות, בשביל אדם שאוהב שליטה זה חוויה חדשה ומאתגרת.

מחשבות על התנגדות וכמה היא נוכחת בחיי עלו בי והמאמר הזה התחיל להירשם לי במוח, ההתנגדות שקופה, לא מוערכת לעיתים קשה ומעייפת.

כשאין לגוף שלנו התנגדות, חסר לנו משהו, בדיוק כמו התנגדות מעשית של סירוב או מכשול, רוב אנשי המכירות יגידו לכם שהתנגדות זה סימן לעסקה, כי ההתנגדות יוצרת איזשהו פידבק ,בתרגום חופשי שלי "אני לא לבד פה".

כשיש לך עסק ואתה מוכר בלי התנגדות יש מצב שתתייאש מהר או תשתעמם, אבל כשיש התנגדות, אפילו קלה ועדינה אתה מתגייס, המוח נדרך, קשוב, האונה הקדמית עובדת למצוא מילים, פתרונות, גמישות היא מקבלת עיסוי טוב טוב ואז ההצלחה שבלעבור את ההתנגדות והדופמין שמופרש, אח רכבת הרים הורמונלית כזו בלעדיה לא היינו עושים כלום כנראה.

בתקופת העוברות, המים ברחם והרחם עצמו הם המקור להתנגדות שלנו, שם אנחנו מתחילים ללמוד על גבולות, היד נמתחת ומגיעה אל דופן הרחם, הרגל בועטת ומרגישה צלע קשה, הגב נשען וצף לו במים, התנגדות 7/24 ללא הפסקה. ובעצימות גבוהה יותר בתעלת הלידה, מתקבלת מעיכה טובה וארוכה, מאתחלת ומווסתת את מערכות המגע.

מהרהרת בבנים הנפלאים שלי, שהתעקשו שהם בתעלה הזו לא עוברים, מה שנקרא "אמא אם בא לך תעברי את שם! אנחנו יוצאים בדרך יוצאת דופן, דרך דופן הרחם" וכך התחלנו יחד מסע מרתק ומלא הפתעות וגילויים ללא מילים, גילויים שרק הצריכו סקרנות בריאה ומורה טוב.

התנגדות כל כך חשובה לוויסות החושי במיוחד למערכת הטקטילית (מערכת המגע). תינוקות שיצאו דרך דופן הרחם במקום התעלה יחוו חסך במערכת הזו , דבר שישפיע על חייהם בכמעט כל תחום, על זה במאמר אחר.

ההתנגדות הכי חשובה כשהילד גדל, זו מערכת הגבולות, כולנו שמענו את מיכל דליות מדברת על גבולות ואנחנו מבינים (נראה לי) שזה חשוב, אבל נדמה לי שרק אם נבין באמת מה הגבולות נותנים, נוכל לייצר אותם יותר בצורה טבעית ופשוטה (יחסית).

דמיינו גלגל הצלה די גדול, שנמצא סביבכם בשחייה במים עמוקים או רתמה שקשורה אליכם בזמן שאתם מטפסים לגובה, לא משנה מה תעשו ואיפה תתעייפו או תפשלו בהינף יד או רגל תוכלו להגיע אל בטחון אל רוגע ושלווה, תוכלו לתכנן שוב את מהלך השחייה/טיפוס תוכלו להסדיר נשימה לקבל כוח, לנוח בביטחון.

אני מטיילת לפחות פעמיים ביום עם מוקי הכלב שלנו זה 15 שנה, הוא פינצ'ר קטן ונבחן אבל כשהוא משוחרר והולך לידי הוא כמעט אף פעם לא ינבח או יתקוף כלב גדול ממנו, מה רבה ההפתעה שכשאני קושרת אותו הוא על כל 8 ק"ג שלו ינבחו בהתרסה על כלבים זכרים גדולים ממנו בכמה עשרות ק"ג. למה?

הוא יודע שאני שם ואציל אותו מעצמו או מהפה של הכלב הגדול, הוא יודע, הוא בטוח בי והוא מרשה לעצמו. נכון שחינוך טוב זה שהוא לא ינבח על אף אחד אף פעם אבל הוא נרגן זקן ממש וזה הכי קרוב להיות זאב בלהקה שיהיה לו, אז זהו.

חיילים במיוחד הקרביים, בטוחים בעצמם ברוב המקרים כי יש להם גבולות חזקים נוקשים, הצבא הוא מערכת סופר היררכית וברורה, ההתנגדות שם היא בכל שלב ושלב עוזרת לנער בן 18 להפוך לחייל מועיל בתפקידו, אפילו המדים מבדים חזקים שמורגשים על הגוף והנעליים עוטפות את הרגל זה נותן התנגדות בריאה לגוף פרט לתפקידי ההגנה הברורים.

הנפש זקוקה להתנגדות, זה כמו מראה שמשקפת לה אני פה אני קיימת. ידוע שאדישות והתעלמות, הן הצורות הכי גרועות של חוסר בתשומת לב, אנחנו יודעים שאפילו תשומת לב שלילית כמו צעקות ומכות נחשבת למשהו אל מול ההתעלמות.

האם ייתכן שזו הסיבה שאנשים "מוכנים" לספוג מכות וצעקות רק כדי שירגישו התנגדות וחיים.

מריבה בין הורים לילדים או בין חברים, בני זוג וכ' כולן הן סוג של התנגדות, קריאה חזקה לתקשורת או לאהבה, לצורך ש"יראו" אותי.

חוקים זה סוג של התנגדות בתוך סגנון תרבותי חברתי, כל מה שגורם לנו להתאפק מלהיות פרא.

צמיגים זקוקים להתנגדות באמצעות חריצים לאחיזה בכביש.

מבחנים הם גם סוג של התנגדות, פידבק. ראיתי בעצמי איך בבית הספר הדמוקרטי הבן שלנו איבד את הגבולות והלך לאיבוד, הצורך בהתנגדות חזק מכפי שאנחנו מתארים לעצמנו.

איפה יש בטבע התנגדות? במים זה הכי חזק לכן כדאי ורצוי להכניס ילדים למקור מים במיוחד אם יש לילד קושי במערכת הטקטילית, המים יוצרים התנגדות נפלאה לגוף, אם אפשר היה לבנות כיתות לימוד בתוך בריכה זה היה מושלם להרבה ילדים.

אוויר פחות חזק אבל בהחלט ללכת נגד כיוון הרוח יוצר חיכוך והתנגדות בריאה ומחזקת, עבודה עם משקלים בספורט גם כן.

עם ילדים שחווים רגישות יתר במערכת הטקטילית תרגול בהתנגדות זה לגלגל אותם במזרון ושיצאו בכוח, שיפעילו שרירים שבדרך כלל לא עובדים, התנועה הזו מפעילה לא רק את הגוף, אלא גם את המוח במיוחד בחלק של הדיבור והחשיבה באונה הקדמית.

לי כאדם מבוגר גבולות מאפשרים שקט, לרוץ קדימה עם היכולות שלי והכישרונות שלי בביטחון בגלל זה כשכירה הייתי מאושרת כשהיה לי בוס שרק צייר לי את גבולות הגזרה ולא עשה לי ניהול צפוף, כשהפכתי עצמאית זה הרגיש מאתגר ודרש ממני הרבה יותר יצירתיות.

בשנת 23 החלטתי לקחת פסק זמן מהקליניקה ולנסות דברים אחרים, היה לי לא פשוט להתרגל לעובדה שיש לי הרבה זמן פנוי והלכתי גם לאיבוד תוך חיפוש הגבולות שלי, ההתנגדות שלי, לשמחתי נראה לי שמצאתי וככה נולד גם הרעיון לכתוב על זה.

אז פעם הבאה שאתם מוותרים על חיבוק למתבגר/ת שלכם שאינם מתמסרים, נסו שוב כי החיבוק הזה הוא ההתנגדות הכי בריאה שאני יכולה לחשוב עליה.