הרגשתי לבד, מול כולם . מול המשפחה, מול הגננת, מול הילדים, מול המטפלות והיועצות
לא הבנתי למה הוא צריך להכניס הכל אבל הכל לפה? למה
התביישתי כשהוא היה חוזר עם חולצות רטובות מהגן, והתביישתי כשהוא היה מכניס את השרוך של המכנס או את הידית של הכסא או כל דבר שעבר בקירבתו
הפה שלנו הוא פה מלא חיישנים יש לו ייצוג גדול מאוד במוח ובמיוחד אצל ילדים בהתפתחות יש לו המון משמעות לחקירה לבדיקה להכרות ולאכילה כמובן לפעמים מרוב רגישות הם פשוט סרבני אכילה אני מכירה את זה הייתי שם.
לשמחתי כיום אני יודעת לעזור לילדים כאלו ולהוריהם המותשים ראשית:ידע זה כוח - ההבנה כי הפה זקוק לגירוי יתר ולתת אותו.
איך? מאוד פשוט !!! לשחק איתו ועם מאכלים קטנים שנדבקים מעט לחיך למשל: טיפה של פומלית (קולפים ומפוררים את התוכן ממנו נוצרות טיפות של פרי)שמכניסים לאזור החיבור של החניכיים והלחי עמוק עמוק למעלה או למטה ולבקש מהילד שיוציא רק בעזרת הלשון שלו את הטיפה הזו, חתיכות סולרו (ארטיק קרח בגרגרים קטנים) או פסטה מבושלת מעט דביקה .
ככל שהלשון מתגרה יותר, יש פעילות מוחית באזור החישתי וגם המודעות של הלשון עולה והיכולת להכיר/לנסות מרקמים חדשים טעמים ומאכלים חדשים משתפרת פלאים. גם חגורת הכתפיים מקבלת חיזוק באותה הזדמנות אבל זה לפעם הבאה....לכו לשחק! תשאלו ואל תשארו לבד
