במהלך לימודיי ב"שיטת ורדי" נפקחו עיני למידע מדהים נרחב ומעניין.
עברתי מסע מדהים להכרות עם לקויות למידה ותפקוד של ילדיי אבל בעיקר למדתי את עצמי.
במהלך הלימודים למדנו לקחת ולפענח הדפס כירולוגי – תורת קריאה בכף היד.
שירלי ורדי במהלך הרבה שנים ועם המון מטופלים הבחינה במשהו מיוחד, כשנראה בהדפס כף יד של אדם, עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול במיקום מסויים ביד (מצורפת תמונה), זה סימן שלאותו אדם תכונת אופי מולדת מאוד מאוד מיוחדת שמצד אחד מאוד מקשה עליו ומצד שני ניתן בטיפול בשיטה לעדן אותה.
שירלי קראה לזה "לופ אחורי".
לי יש לופ כמו לאבא שלי ולאחיות שלי...משפחה שכזו. מאוד רגישים מתחברים רק עם מי שיש לנו איתו כימיה, חייבים קשר רגשי חיובי (תארו לכם כמה זה קשה במסגרות כמו צבא, עבודה וכו') כדי ללמוד או לשתף פעולה.
יש לנו זכרון רגשי, אנחנו זוכרים הכל עם הרגש ואת הרגש שחווינו באותה סיטואציה וגם הכי קשה זה: לא שוכח-לא סולח.
אם יהיה מורה שלא יהיה לנו איתו קשר רגשי טוב...לא נלמד אצלו !!!!!!! (ככה הלכו לי מתמיתקה ערבית ולשון)
אצלנו הלופיסטים מי שסומן – לעד יהיה מסומן. את מי שנאהב זה עד הסוף מהקישקע.
הילדים שאני רואה כמטפלת בשיטת ורדי כבר 6 שנים, עם הלופ יאכלו תמיד את אותו אוכל, ישתמשו באותו סוג של סבון, במסעדה יזמינו תמיד אותה מנה...אין גמישות וזה לעיתים נראה כמו: דווקא, נוצרת במשפחה כזו הרבה התנגדות אצל הורים/משפחה /חברים (הוא לא אוכל כלום, הוא נורא מבודד....) אלו ילדים שיהיו להם ממש מעט חברים ורק חברים "טובים" כאלו שילכו איתם כל החיים.
זאת התכונה, זה מה יש ככה נולדנו בדיוק אבל כמובן שבטיפול ניתן אפשר ורצוי לעדן את התכונה הזו, אז יש מקום לאופטימיות.
אני לשמחתי עבדתי וטיפלתי והתכונות מעודנות אצלי, עדיין זה שם אבל הניסיון והטיפול עושה את שלו אני מצליחה להסתדר עם רוב האנשים, לשכוח ולסלוח (יענו לשחרר)
ילדתי שני ילדים...אחד לופיסט מובהק...
למה אני טורחת לכתוב ולספר?
חשוב כמובן שזה יהיה ידוע ואם הצלחתי להקל על אמא אחת מתוסכלת ...אז עשיתי את שלי.
אני רואה את עצמי כיוצרת סוג של ערוץ לידע שקיים (לא אני המצאתי..) ידע חשוב שלפעמים אנחנו מפספסים בין כמויות המידע שנוחתות אצלנו במייל/פייסבוק/טלויזיה ועוד
אני מטפלת בעשרות ילדים וגם קצת בהורים...
ויש לי המון מידע ואני חושבת שידע נותן לך כוח ונותן לך בחירה חופשית לגבי מה לעשות או איך להתנהג ואם אתה משתף בקושי מישהו אתה בדרך כלל זוכה להכרה ועזרה.
אני את התכונה הזו מפרקת ומפרטת להורים של מטופליי, ולאנשי מקצוע וחינוך שבאים במגע עם בני כי הרי אם הילד שלכם רגיש לגלוטן או חלב אתם מיד תדווחו לכל מורה/מדריך בתנועת נוער/ גננת/חברים/סבתא – (אם היא לא לופיסטית כמוהו) ואם הוא חלילה סכרתי תצמידו לו סייעת ואם יש לו כל קושי אחר תשתפו כדי לקבל סיוע שיכירו בו וכו'.
אז השבוע כשהבן הלופיסט שלי (הוא אחרי טיפול לעידון התכונה...אבל הנה יש הקצנה בתנאים) בחר לעשות קורס מפקדי סירות, קורס בתנאי פנימיה במשך 24 יום במסגרת תנועת נוער שהוא חבר בה...
והיו קטעים קשים מאתגרים אותי כאמא ואותנו כמשפחה כמובן, תחשבו על איך נראה ילד שלא שוכח ולא סולח עם עוד 20 ילדים זרים בתנאי לחץ...מספיק שהרימו עליו קול והוא סימן עוד מישהו..וזה יוצר כעס ואולי שנאה שקשה להשתחרר ממנה..והאוכל זה לא אותו אוכל כל יום ...יש ימים שאוכלים בסירה לחם עם משהו...והמדריך אם הם לא "מתחברים"...אבוי – זה לא קרה לשמחתי .
מצאתי את עצמי משוחחת עם אחד הש"ש שלו, מסבירה לו בעצם על התכונה הזו "הוא צריך מישהו שיהיה לו איתו קשר רגשי- כימיה...הוא צריך שיראו אותו " לא כולם זקוקים לזה בכזו עוצמה אבל לופיסט זקוק וגם זקוק, במיוחד בתנאים קשים.
לא חשבתי שאני "מפנקת" אותו לא חשבתי שזה "מביך" זו תכונה שלו וזה מה יש.
מקווה שתראו את הכתבה ואם תוכלו לעזור להורה להבין את הילד או את עצמו. נפלא.
אשמח שתשתפו את הכתבה הלאה לכל אותם הורים וילדים רגישים, מאחלת לנו להיות שלמים עם כל מה שיש בנו.
מאחלת כל טוב לעולם ולכולנו.