מזל טוב לילד שלכם יש צורך מיוחד

סבלנות

מתוך ספר הטאו של לאו צה תרגם ניסים אמון

"כשהכד מלא עד סופו

עם כל תזוזה קטנה

ישפכו המים

השחז את החרב עד

שיא חדותה

והיא תשבר בקלות

כשהאולם מלא

בזהב ובאבני חן

בעל הבית

יהיה עסוק

בשמירה

במקום לנוח

עשר כבוד ותארים

מעלים גאוה

גאוה

היא זרע

לאסון ומצוקה

כשהושלמה

המלאכה

והושגה

הצלחה

דרך הטאו

היא

לפרוש

למנוחה"

הטקסט הזה כל כך מתחבר לי עם תחושות שמסתובבות בראשי כבר הרבה זמן והנה הן יורדות אל הנייר

והן הולכות כך:

ביום יום אני פוגשת הרבה הורים, כולם לילדים עם צרכים מיוחדים או לקויות למידה או איזושהי תסמונת או בעיות קשב וריכוז או גם גם וגם

אני רואה אצל כולם את ההבנה והקבלה שהילד שלהם יהיה שונה בהישגים שלו משאר חבריו, שהדרך שלו בחיים תהיה מעט "שונה" מהנורמטיבי, שהם יתגאו בו – באדם שהוא במהות שלו ולעיתים ידרשו להפסיק ל"צפות" שהוא יהיה כמו כולם, כי הוא לא. וזו עובדה שקשה לערער עליה כי היא מציאותית.

זה לא אומר חלילה שהילד יהיה מוצלח פחות או אינטליגנטי פחות או מלומד פחות או עשיר פחות...הוא פשוט יהיה הוא וזה אף פעם לא יהיה "הסרט" שלהורה היה בראש כשהוא נולד או כשתכננו אותו בדמיונם הורים צעירים ולא מנוסים.

איך זה בדרך כלל הולך?

"ילד נולד להורים, והם מאושרים וגאים כל כך, כל הישג קטן והתקדמות מלווים בתרועות והוכחות ש"כן זה הילד שלי והוא מוצלח

לעיתים הורים עוסקים בהשוואות, לעיתים חלק מבני המשפחה המורחבת באופן טבעי משווים בין נכדים או אחיינים, כל הישג מצולם מתועד ונמדד בסולם ההישגים האישיים של הילד אבל לא רק, סולם ההישגים הזה הוא גם של ההורה, כביכול מעיד על איכות הורותו, איכות גנטית כזו או אחרת ובכלל מעיד עליו אולי על תפקודו ורמת ה"השקעה שלו" בילד

מי לא שמע את המשפט "ראיתי את הבן של....כמה יפה הוא זוחל/הולך/מרכיב פאזל " שלא נדבר על הישגים לימודיים כי אז באמת נוצרת תחושת הישגיות ותחרות סמויה בין ההורים, מי קולע יותר, מי מהיר יותר, מי התקבל לכיתה כזו או אחרת, מי קיבל תעודת הצטיינות, לאיזו יחידה בצבא הוא שייך והרשימה ארוכה כחיינו

וההורים שאני פוגשת, מצפים פחות, הישגיים פחות, דורשים דברים שונים מילדם, מעניקים לו בדיוק את מה שהוא זקוק לו לחיים וזה שונה מילד ללא לקויות או קשיים

רוב ההורים שאני פוגשת רוצים שהילד יגדל ויהיה למבוגר עצמאי ומאושר, שעושה את מה שהוא אוהב ומתפרנס מכך, הם מודעים לעובדה שלמשל לציונים וליכולת למידה יש השפעה על לימודים אקדמאיים בעתיד ועל צמצום מגוון המשרות בהן הוא יוכל לבחור

הם יודעים שהעיסוק שלו היום אולי לא יעניין אותו בעוד כמה שנים והם מנסים להעניק לו את כל הבסיס להתפתח ולהשתנות וזה משימה לא פשוטה שהרבה מורים לא הצליחו בה אבל להורים יש הרבה שנים לתרגל להתאמן וגם להצליח

אבל מה שדומה אצל כולם, זה אחרי שלבי ה"אבל" המקובלים (הדחקה, האשמה עצמית, כעס, תסכול, הפנמה, קבלה, עידוד הילד בדרכו הייחודית) זה שאין יותר תחרות סמויה או גלויה, יש קבלה עצומה ולגיטימציה לכל דבר, הלב שלהם (לעיתים האמא יותר מהירה מהאבא אבל הם מצטרפים עם הזמן) מתרחב, נוספים לרגשות שלהם צבעים, הם מוסיפים מנעדים עדינים של יופי להישגיי ילדם, הם מחבקים אותו כל הזמן, ואינם נותנים לקולות הביקורת מבחוץ להעיב עלייהם, הם עם הילד ואף אחד לא יכול להפריד אותם

הילד וגם הם מגדלים חוסן פנימי וזה תהליך מבורך

זה לוקח זמן, ונדרשים יכולות הסתגלות לשינויים, רצון להיות נקי מציפיות באמת, וליווי מקצועי

הליך זיכוך מרהיב כך שהזגוגית של ההורים מול הילד הופכת נקייה ונוצצת והם מגיעים למקומות והישגים אישיים מדהימים ומבינים

שזו תמיד המלחמה שלנו מול עצמנו בתוכנו

והם באים לעשות שלום בנפשם ועם נפש ילדם

חזור למעלה

  • Facebook - White Circle

אני גם כאן:

​© מיכל שלוין 2015