החופש הזה עבר עליי בגוונים, חלקו היה ורוד נעים חלק וכיפי וחלקו אפור קודר ומכעיס. המפגש עם המשפחה תמיד מטעין ומעלה דברים חדשים ישנים שצריך לעבוד עליהם אצלי. הילדים בבית שבועיים וחצי, שזה כמו נצח עם ילדים לקויי למידה שתמיד הביצוע שלהם לדברים ..איך נגיד קצת צולע לפעמים אטי מדי (בשבילי) ולפעמים יש ימים כאלו מלאים כעסים, ואני כועסת מכל הלב ואז אני יושבת לכתוב את ההקדמה של ההרצאה בשבוע הבא (הרצאה להורים שקשה להם) ואני חושבת שאני חייבת לכתוב מה קורה כשלא מבטאים כעס לכל אדם ילד או פעוט, כשכועסים ולא מבטאים את הכעס אלא מדחיקים אותו פנימה משתיקים אותו אנחנו מטילים ספק בערך שלנו זה מצב שמתקשר באופן טבעי עם מצב הישרדותי במוח שלנו - הרגש מתחבר עם ספק ופחד ואז אנחנו מתפרצים באלימות או שפשוט משחררים באופן כרוני אדרנלין שגורם לדיכוי בלמידה בזיכרון ובמערכת החיסונית , שמתי לב לזה שכשאני כועסת ולא מבטאת את הכעס באופן טבעי אני חולה די בקלות בטח קורה גם לכם, עוד דבר מדהים שלמדתי על כעס ואשתף בהרצאה שלי זה שהכעס מבוטא בדרך כלל באמצעות הבעות פנים ותנועות ידיים והתנועות הללו מגרות מקומות במוח שיוצרים קשר בין רגש למחשבה והיגיון,זה אומר שכשאנחנו מבטאים כעס בצורה טבעית עם הבעות פנים וידיים אנחנו מעסים במוח את החלק שקשור לתהליכי הסקת מסקנות וחשיבה באונה הקדמית. בקיצר באווירת סוף החופש לכו תכעסו כמו שצריך תוציאו הכל ותנשמו לרווחה למדו את הילדים זה בריא וחשוב