אז הגל הראשון או ההלם הראשוני כבר מאחוריינו וחזרתי לקליניקה, אני מודה שהאבחונים מגיעים אך הורים רבים חוששים להתחיל תהליך בגלל מגבלות הקורונה, אני מבינה אותם מאוד, אני איתם, אני יודעת שגם בימים ללא קורונה לוקח זמן להורים להבשיל לפני שנכנסים לתהליך, זה ממש כמו ל נטוע ולגדל עץ, לפעמים רק אחרי שנה ממש רואים פירות
וההורים מתחילים תהליך, כן כן זה שיעור בסבלנות עבורי
אז אני עושה סדר במוצרים שאני משווקת,פתאום מגלה שפחות בא לי להרצות וללמד בקורסים כפי שעשיתי בשנה שעברה ופחות בא לי להרצות ולדבר ושיקשיבו לי, מרגישה שדי הספיק לי , דיברתי ודיברתי והקשיבו ונהנו ונהניתי ואני פשוט צריכה קרוב יותר, צריכה להרגיש את ההורים קרוב ואת הילדים ולגעת ולהציץ בלבן של העין גם בימי קורונה המפחידים
אז הכנתי לי רשימה של מה משמח אותי בעבודה שלי? מתי אני פורחת? מתרחבת? נושמת יותר קל
והנה היא לפניכם, אם הגעתם עד פה אולי תגלו דבר או שניים על עצמכם גם שווה לקרוא עוד
אני מאוד שמחה כשקל לי כשזה מרגיש נכון, כשהקצב הוא איטי ואפשר לשים לב לפרטים קטנים לקצב הנשימה ולתנועות קטנטנות דוגמא טובה היא: כשיושבים אצלי הורים ומדברים ופתאום הקשיים של הילד הופכים זרקאור על אחד ההורים שגם חווה כילד או כבוגר את אותם קשיים,ועבורו זה הכי לוחץ על מקומות כואבים והוא לפעמים נמנע ולא רוצה להרחיב, לפעמים הוא מתפתל בכסא ומשלב ידיים חזק, או שפשוט בוהה ומחכה שהכל יגמר והוא יוכל ללכת. שם קורה קסם קטן שאני למדתי בהתמקדות שנראה כמו להרחיב את הצמצם של המצלמה, לשים לב לגוף ולהקשיב למה שהגוף מנסה לומר זה בדרך כלל מדוייק ושם אני מאמינה שאני נוגעת מרפרפת בעדינות, מחזיקה ומערסלת את המקום הכאוב הפגוע המוסתר המתבייש, אני מאוד מאמינה שזו התחלה אבל הלגיטימציה מאפשרת את ההמשך ואת הריפוי שעוד יתרחש
הדבר הבא שמאוד משמח אותי בעבודה שלי זה כשאני מצליחה ל"ראות" ילד אבל בהחלט לא במובן הויזואלי אלא ממש להכיר את החולשות שלו מבפנים את המניעים שלו ואת החוזקות שלו כאילו הייתי הוא כאילו הלכתי בתוך נעליו לכמה דקות הוא הופך קצת שקוף עבורי ואני יכולה לראות באיזה דרך אני יכולה או לא , לעזור לו או לא או, אולי לסייע להורים שלו או לגורם בתוך מערכת החינוך שקשה לו איתו
ואז אני מגיעה אל הדבר השלישי שאני מאוד שמחה ומרחיב את ליבי, הדיוק וההתאמה שלי למטופלים שלי ושלהם אליי, אני מאוד ישירה ולכן ישנם קהלים שאני לא מתאימה להם, אני יודעת ומקבלת את זה באהבה, אבל אני לא אמורה להתאים להיות מטפלת של כל ילד ולא כל ילד יכול להתחבר אליי ואל הקצב והשיטות בהן אני עובדת וזה לגמרי טוב, אפילו טוב מאוד כי ילד שאני כבר "רואה" אותו ומבינה שאני יכולה לעזור לו זה ילד מדוייק עבורי ואם הוא התחבר אליי, אז יש לנו קלף מנצח, כלומר טיפול יעיל קצר ומרגש ועל כך יעידו מכתבי ההמלצה והתודות שאני מקבלת
הדבר הרביעי שמשמח ומרחיב את גבולותיי הוא הסוף, כלומר כשאני רואה ושומעת פידבק מהילד ומהשטח על התקדמות שינוי או שיפור, זה דומה בערך התחושה של ללמד ילד לנסוע על אופניים ולקראת סוף האימון אתם מרגישים שהנה הזמן לעזוב את הילד לתת לו לנסוע לבד והמבט והחיוך והתחושה המלאה הזו שהנה הילד נוסע לבד, מסתדר לבד ואתם בשמחת לב, אז זו בדיוק ההרגשה אפילו שזה לא הילד שלי ולא רצתי עכשיו ואני ממש אבל ממש שמחה לעזוב כי חם לי ונמאס לי, לא, זה ממש מהמקום הנעים והמחזק והמעצים והמשמח לראות ילד עושה את הדרך שלו בעצמו אחריי שטיפה עזרתי לו
הדבר החמישי והשישי סרוגים יחד כמו צמה אחד בשני, אבל אני אוהבת לראות בנפרד ואלו : כשילד או הורה מרגישים בטוח ונוח איתי ובטיפולי, סומכים עליי ומרגישים בטוח לצעוד בשביל השינוי ולקחת אחריות על עצמם תוך כדי הליווי שלי, יד ביד
וכשהילד או ההורה רואים סוף סוף את עצמם כפי שהם ואפילו מקבלים חלקים גדולים מעצמם, חלקים שנתגלו להם בדרך, חלקים שפעם הם התביישו בהם והיום הם חלק בוגר בהם, תכונות שלא קידמו אותם אבל היו חלק מהם וסוף סוף מקבלות לגיטימציה אהבה וחיבוק, כלומר כשאדם מרגיש בסדר או טוב עם עצמו מקבל את כול כולו כפי שהוא , כמובן שאני כמעט תמיד רואה את היופי והשלמות של כל מי שאני פוגשת
אז שניי החלקים הללו משתלבים יחד תמיד, כי כשאדם נעשה בטוח ושלם עם עצמו הוא גם מקבל את עצמו כפי שהוא ואז בדרך כלל הוא
מצליח במה שהוא רוצה בוחר ויכול ולא מה ש"נהוג" "מקובל" ועוד מילים שמאוד מקשות על אנשים וילדים עם לקויות למידה וקשיי ויסות חושי, ה"נכון" שלהם הוא לפעמים שונה מה "נכון" של החברה והכלל. מה עוד אספר? שאני ממש אוהבת את מה שאני עושה וממש מתה לחזור לשגרה של קליניקה מלאה ? בנתיים עושה סדר פיזי ונפשי ביני לבין הסביבה ומוציאה טקסטים כאלו, מקווה שאהבת