כמה זיכרונות צבורים אצלנו בראש, בלב בגוף ובמערכת החושים, זה די מדהים מה שקרה לי כשראיתי וטעמתי השבוע פיטנגו ומיד כמו בסרט מדע בדיוני, הילדה שהייתי בגיל בית ספר יסודי חוזרת אליי, כשאני צועדת לכיוון הבית אחרי בית ספר "בארי" בנתניה בדרך כלל עם חברה שלי הצמודה ורד, שעודדה אותי לטעום פיטנגו, "אוי אבל אני פוחדת לטעום" אני אומרת לה והיא צוחקת ומכניסה עוד עגול אדום כזה לפה שלה ומעיפה את החרצן בעוצמה מהפה, יאאלה בולעת שלוק אומץ ומנסה, מכניסה עגול אחד לפה ונותנת ביס עדין המיץ משפריץ את עצמו ואני מרגישה את הלשון השפתיים וכל הגוף נרעד, מתכווץ מהטעם החמצמץ והמרקם הרירי משהו, וזה מגעיל וטעים לי יחד ואני לוקחת עוד אחד ושוב אותה תחושה מוזרה ונעימה,
היום אחרי כמעט 35 שנים אני רואה פיטנגו באחד מהטיולים שלי עם מוקי בשכונה, ומנסה שוב לטעום...אוי אותה תחושה מוזרה חמצמצות רירית מכווצת את הפה הלשון והגוף, קשה לי להאמין שעברו 35 שנה בערך
והיום כמו כל דבר, אני מקשרת לחיים שלנו ובמיוחד לעבודה שלי שהיא חלק גדול מחי וכנראה בלתי נפרדת ממני, יש מסר שאולי יכול לתת להורים ולאנשים בכלל רמז על כמה הגוף ומערכות החושים זוכרות, יש מסלולי חישה בגוף שלנו של מגע/ריח/טעם/רעש שנשארים איתנו גם אחרי שנים והופכים חלק מאיתנו כמו למשל כששומעים על הלומי קרב וכמה קשה להם לשאת את רעש הזיקוקים כי לא משנה כמה שנים עוברות הרעש מחזיר אותם לזיכרונות.
אני מאוד אוהבת לחבר בין תאוריות וידע לחיי היומיום (זה מה שאני עושה גם בקליניקה) אז מה שאני מבקשת מהורים לילדים צעירים או ילדים רגישים או כאלו שסולדים ממגע או ממרקמים, זה לזכור שכל חוויה של טעם/ריח/רעש /מגע נכנסת לזיכרון של הגוף של אותו ילד ואם היא נתפסת כחוויה מאיימת שיש סביבה לחץ או הפחדה, איום או כעס כך היא תישאר לו בזיכרונותיו.
מה כן לעשות עם סרבני אכילה? רגישים לרעשים מגע או ריחות?
מה שאני מלמדת כבר 10 שנים ויותר, הדרגה, חשיפה הדרגתית לאותו מרקם/מגע/ריח לאט ועם הרבה סבלנות והכי כדאי תוך כדי משחק ועם המון אמצעי הגנה שלאט יורדים, לא לשכוח לתת לילד אופציות של "הפסקה" "בריחה בריאה" ותוך כדי לשים לב לנשימה ולתחושות הגוף – לדבר עלייהן לשים לב ולתת להן לגיטימציה ללא קשר לסוג התחושה או הרגש.
