רגשות אשמה (ובהורות בפרט) גורמות לנו לחוש ב"חסך" שאנחנו חייבים "לפצות" לתת יותר, שאנחנו "בחוב" אין ספק שתחושות כאלו גורמות לנו להגיב לסיטואציות בעוצמות ותמיד יוצא שאנחנו עושים הרבה יותר ממה שהיינו צריכים לעשות.
זה מין מנגנון שמנסה להחליש את רגשות האשמה, להרגיע את הסערה שהן גורמות להעלים אותן ולהרגיש טוב עם עצמנו.
למה זה ככה? לי נדמה שרגשות אשמה בהורות קשורות לתחושת פיחות ערך עצמי שלנו כהורים, כשלון הורי שלנו במשתקף לנו מהילד, ולכן הורים לילדים עם אתגרים בוויסות חושי ולקויות למידה סובלים יותר מרגשות אשמה שקשורות להורות.
וזה בכלל לא קשור האם זו אמת והאם באמת "נכשלתם" כהורים או לא , אין קשר למציאות ולעובדות !!!!
זה אצלנו וזה מופעל מכל מיני סיבות (היסטוריות, שושלתיות, משפחתיות, סביבתיות)
אז אני היום דימיתי את רגשות האשמה לקפה שחור (כזה שמבשלים על הגז) כל עוד הנוזל מתחמם ורגשות האשמה לא בולטות ואנחנו מצליחים להכיל אותן לקבל אותן לראות מה מציק לנו הקפה מתחמם לאט והכל בסדר, אפשר להוריד מהאש כשרותח.
אבל אם רגע אחד לא שמנו לב אל הרגשות, ניסינו להדחיק , להעלים להשתיק, זה כאילו השארנו את הקפה לרתוח ולגלוש...וכל הכיריים מכוסים בבוץ.
הבוץ הזה בעצם מכסה את עיננו כי לא נתנו לרגשות האלו שם, לא נתנו להם מקום או לגיטימציה והכל עכשיו שחור אי אפשר לראות כלום.
אנחנו קצת טובעים בבוץ. מוכר?
מה עושים ? מנמיכים את האש, אם מרגישים רגשות שמטרידים עוצרים רגע מסתכלים, מדברים, כותבים, בעיקר מוציאים החוצה, נותנים מקום ולגיטימציה.
זה קפה על אש נמוכה בטוח שתהנו כשתשתו אותו.
כי הקפה הזה זה התגובה שלנו , היא לא נשפכת היא לא גולשת לא מתפוצצת היא נעימה יותר ואפילו חמימה יותר עוטפת כמו כוס קפה חם.
בוא ננמיך את האש כדי שנוכל לראות להתכונן ולהגיב בהתאם.
